החלטה בתיק רע"א 2431/10

             לפניי שתי בקשות ערעור: האחת (רע"א 2431/10), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא י' גריל והשופטים ע' גרשון ו-י' וילנר) בע"א 2315-04-09 מיום 23.2.2010 (להלן: הבקשה הראשונה) והשניה (רע"א 4668/10), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) בע"ר 23058-02-10 מיום 2.6.2010 (להלן: הבקשה השנייה). במסגרת הבקשה השנייה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בת"א 2643/92 מיום 15.4.1992 (להלן: פסק דין הפינוי). היות ששתי הבקשות מתייחסות למעשה לאותו מצב עובדתי ולאותה מחלוקת ממש, החלטתי לדון בהן במאוחד.

עובדות והליכים קודמים

1.             המבקשות בבקשה הראשונה הינן מי שבאו בנעליו של המנוח רפאל אלקובי ז"ל (להלן: המנוח): גברת רוחמא אלקובי, רעייתו ויורשתו של המנוח שהינה דיירת מוגנת בדירה המצויה בחלקה 67 הסמוכה למקרקעין שבמחלוקת (להלן: המבקשת 1) וגברת רינה קדוסי, בתו של המנוח אשר גרה עם משפחתה בדירת המנוח מאז לידתה בשנת 1965 (להלן: המבקשת 2). המבקש בבקשה השנייה הינו עיזבון המנוח על ידי הנהנית על פי צוואה, גברת אלקובי, היא המבקשת 1 בבקשה הראשונה.

2.             המנוח החל לעשות שימוש במגרש 65 הנמצא בתחום המועצה המקומית נשר-תל-חנן, חלקות 20, 21 ו-25 אשר בגוש 11220 (כיום חלק מחלקה 22 בגוש 12606) (להלן: מגרש 65 או המקרקעין) לפני שנים רבות, נטע בו מספר עצים, הקים סככה וגידל בעלי חיים שונים. בביקורת שנערכה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) במקרקעין נשוא המחלוקת בשנת 1990 התברר כי המנוח פלש למקרקעין ללא כל הסכמה של המינהל. לאחר שמכתב התראה לא הועיל, הגיש המינהל בשנת 1992 בת"א 2643/92 תביעה לפינוי המנוח. לאחר שהמנוח הוזמן כדין ולא הגיש בקשת רשות להתגונן במועד שנקבע לכך, ניתן במעמד צד אחד פסק דין המורה על פינוי המנוח מן המגרש, בזו הלשון:

"אני מחייב(ת) את הנתבע וכל אדם הבא מכוחו או מרשותו במישרין ו/או בעקיפין לרבות משפחתו לסלק את ידם מהמגרש מס' 65 ומכל הבנוי עליו, אשר בחלקות 20, 21, 25 אשר בגוש 11220 בתחום השפוט של המועצה המקומית נשר בדרך בר יהודה תל חנן, כמתואר בתשריט הרצוף לפסק הדין ומסומן באות "ב" ומהווה חלק מפסק דין זה, והנמצא בתחום השפוט של המועצה המקומית נשר"

3.             המינהל פתח בהליכים להוצאתו אל הפועל של פסק דין הפינוי וביום 19.6.2008 הגישה המבקשת 1 במסגרת ת"א 6744-06-08 בקשה בהולה במעמד צד אחד לביטול פסק הדין לפינוי ולעיכוב הליכי הפינוי. לביסוס זכותה לביטול פסק הדין לפינוי טענה המבקשת 1 כי לא ידעה על קיומו. בשלב הראשוני נעתר בית משפט השלום לבקשה לעיכוב ביצוע צו הפינוי ונתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד, המורה על עיכוב הליכי ההוצאה לפועל. ביום 12.10.2008, לאחר שנתקבלה תגובת המינהל אשר התנגד לבקשה, החליט בית משפט השלום (כבוד השופטת ב' טאובר) לדחות את הבקשה לביטול פסק הדין לפינוי והורה על ביטול צו המניעה הארעי. כבוד השופטת טאובר קבעה כי המנוח קיבל בשעתו את התביעה ואת פסק הדין לפינוי שניתן בעניינו. כן קבע בית משפט השלום כי המבקשת 1 ידעה אודות מתן פסק הדין לפינוי עוד בשנת 2000. טענתה של המבקשת 1 בדבר שיהוי בביצוע פסק הדין נדחתה ונקבע כי לא היה מקום לכך שהמבקשת 1 תניח כי המינהל יוותר על זכותו למימוש פסק הדין. עוד נקבע כי המבקשת 1 כשלה מלהביא ראיות לכך שיש לה זכויות כלשהן במקרקעין שלגביהם ניתן פסק הדין לפינוי. על החלטתו האמורה של בית משפט השלום לא הוגשה בקשת רשות ערעור במועד. בקשה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על אותה החלטה (שניתנה, כאמור, ביום 12.10.2008) הוגשה ביום 10.12.2009.

4.             ביום 18.11.2008, זמן קצר לאחר מתן החלטתה של כבוד השופטת טאובר, הגישו המבקשות, במסגרת ת"א 9181-11-08, תביעה למתן פסק דין הצהרתי להכרה בזכויותיהן במגרש 65 וכן עתרו לרישום הערת אזהרה על מגרש 65 בדבר זכותן על אותם מקרקעין. בפסק דינו מיום 2.2.2009 דחה בית משפט השלום (כבוד השופט א' שדה) את התביעה מחמת השתק פלוגתא לנוכח החלטתה של כבוד השופטת טאובר מיום 12.10.2008. על פסק דין זה הגישו המבקשות ערעור (ע"א 2315-04-09), אשר נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא י' גריל והשופטים ע' גרשון ו-י' וילנר) מיום 23.2.2010. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום וכי הממצאים שנקבעו על ידו תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקשות לפיה בהליך נשוא פסק דינו של השופט שדה לא הוצג התשריט המקורי שהיה מצורף לפסק הדין לפינוי ו"הסקת מסקנות שלא על פי האמור מפורשות בפסק הדין עצמו, מהווה תיקון מהותי אסור של פסק הדין משנת 1992" ודחה טענה זו מכל וכל, בקובעו:

"הרי אין מחלוקת על כך שהמערערות לא מילאו אחר פסק הפינוי המקורי משנת 1992 וממילא הן ממשיכות להחזיק באותם מקרקעין שלגביהם ניתן פסק הדין. לגבי מקרקעין אלה חל השתק הפלוגתא ואין מחלוקת שמקרקעין אלה הם חלק החלקה שסופחה על ידי המנוח בפועל, שבו נטע עצים וגידל בעלי חיים ואת המקרקעין האמורים היה עליהם לפנות עוד בשנת 1992.

בנסיבות אלה, העדרו של התשריט מפסק הדין משנת 1992, שהוגש לבית המשפט קמא, לא העלה ולא הוריד."

           לנוכח האמור, נדחה ערעורן של המבקשות והן אף חוייבו על ידי בית המשפט המחוזי לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מכאן הבקשה הראשונה שלפניי.

5.             ביום 14.10.2009 הגישה המבקשת 1 בת"א 6744-06-08 בקשה לביטול החלטת השופטת טאובר, מחמת תרמית. ביום 26.11.2009 דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת י' מישורי) את הבקשה, תוך הבהרה כי אין הוא יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית משפט השלום.

6.             כאמור, בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתה של כבוד השופטת טאובר הוגשה על ידי המבקשת 1 ביום 10.12.2009. בהחלטתה מיום 25.1.2010 דחתה כבוד השופטת ר' פוקס כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה את הבקשה לנוכח משך הזמן בין מועד מתן החלטתה של כבוד השופטת טאובר (12.10.2008) לבין מועד הגשת הבקשה (10.12.2009) וכן בשל סיכויי ערעור נמוכים. המבקשת אף חוייבה בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ. על החלטתה זו של כבוד הרשמת פוקס הגישה המבקשת 1 ערעור לבית המשפט המחוזי. יחד עם הגשת הודעת הערעור הגישה המבקשת 1 בקשה להציג ראיות חדשות בערעור.

           בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) דחה את הערעור בפסק דינו מיום 2.6.2010, וזאת לאחר שהותר למבקשת 1 להגיש ראיות נוספות. בית המשפט המחוזי קבע כי "עניין זיהוי המקרקעין אותם יש לפנות, אינה צריכה עוד ליבון". ראשית, כי מגרשים 65 ו-67 זוהו על פי תכנית בניין עיר אשר פורסמה בשנת 1967 ואשר לפיה מזוהה השטח שיש לפנותו כמגרש 65 ולכן לא קיימת אפשרות להציג את המגרש בתשריט באופן שלא ישקף את מקומו האמיתי. בית המשפט המחוזי חזר על דברי כבוד השופטת טאובר בהחלטתה מיום 12.10.2008, לפיהם מגרש 65 הוא המקרקעין ממנו יש לפנות את המבקשת 1 ו/או מי מטעמה, וזאת בהסתמך על פסק הדין לפינוי משנת 1992 (בית המשפט המחוזי אף צירף לפסק דינו את התשריט הרלוונטי, במטרה למנוע כל מחלוקת נוספת). עוד נקבע כי המבקשת 1 לא הצביעה על זכות כלשהי במגרש 25 באופן המונע את המשך ביצוע הפינוי והמצדיק - ולו לפנים משורת הדין - הארכת מועד כדי לברר את הטענות. בהקשר זה הוסבר כי ההסכמים שהציגה המבקשת 1 רלוונטיים לדירת המגורים אשר נמצאת במגרש 67 ולא במגרש 65. בית המשפט המחוזי קבע, למעלה מן הצורך, כי אין בחוות דעת המודד מר דויד אפלבאום (שחוות דינו הוגשה על ידי המבקשת 1 כחלק מן הראיות הנוספות) כדי לערער על זיהוי ברור של מגרש 65 בהבחנה ממגרש 67, כפי שהיה בעת מתן פסק הדין לפינוי. בית המשפט המחוזי קבע, למעלה מן הצורך, כי אין בחוות דעת המודד מר דויד אפלבאום (שחוות דעתו הוגשה על ידי המבקשת 1 כחלק מן הראיות הנוספות) כדי לערער על זיהוי ברור של מגרש 65 בהבחנה ממגרש 67, כפי שהיה בעת מתן פסק הדין לפינוי. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אילו הביאה המבקשת 1 ראיות לזכויותיה במגרש 65 דינן היה להידחות לנוכח השתק הפלוגתא שקם מכוחו של פסק הדין לפינוי. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי נקיטתה של המבקשת 1 בהליכים רבים (שחלקם מקבילים) על אף היותו של המצב המשפטי ברור, מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בערעור בסכום של 10,000 ש"ח. בית המשפט המחוזי אף קבע כי ראוי שהמבקשת תחזור ותשקול את עמדתה באשר לכלל ההליכים התלויים ועומדים (אשר יפורטו להלן). מכאן הבקשה השנייה שלפניי. לבקשה השנייה צורפה בקשתה של המבקשת 1 לעיכוב ביצוע. לאחר שהוריתי למבקשת 1 ביום 16.6.2010 להבהיר מהו פסק הדין או ההחלטה שמתבקש בית משפט זה על ידי המבקשת 1 לעכב, הבהירה המבקשת 1 בהודעתה מיום 17.6.2010 כי היא מבקשת לעכב את ביצועו של פסק הדין לפינוי משנת 1992 ולהשיב על כנה את החלטתו של כבוד רשם ההוצאה לפועל ד' סעדון מיום 15.10.2009, המתוארת להלן.

7.             במקביל להליכים שפורטו לעיל, התנהלו הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין לפינוי והמבקשת 1 הגישה בקשות שונות במסגרת אותם הליכים. כך, ביום 25.6.2009 הגישו המבקשות בקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל במסגרת ע"א 2315-04-09. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' קיסרי) דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 29.6.2009. ביום 12.7.2009 הגישה המבקשת 1 בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל, אשר נדחתה גם היא בהחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט קיסרי ביום 12.7.2009.

           במסגרת תיק ההוצאה לפועל נקבע ביום 5.8.2009 כי ההליכים נגד המנוח עוכבו וכי יש להמציא החלטה שיפוטית לגבי זיהוי המגרש אותו יש לפנות. לגבי המבקשת 1 קבע כבוד רשם ההוצאה לפועל סעדון כי הליכי הפינוי נגדה יעוכבו בכפוף להפקדת 15,000 ש"ח בקופת בית המשפט. ביום 31.8.2009 המציא המינהל לתיק ההוצאה לפועל תשריט, אשר לטענת המינהל זהה לתשריט שהיה חלק בלתי נפרד מפסק הדין לפינוי משנת 1992.

           ביום 12.10.2009 הגישו המבקשות בקשה נוספת לעיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל וכן בקשה לחידוש צו המניעה, עקב שינוי נסיבות. בבקשה זו טענו המבקשות ל"זיוף והונאה" מצד המינהל אשר, לטענתן, צירף לפסק הדין המקורי "תשריט מזוייף" שאיננו התשריט המקורי שהיה מצורף לפסק הדין לפינוי משנת 1992. כבוד השופט קיסרי דחה את הבקשה בו ביום, באומרו:

"אין כלום בבקשה והיא נדחית. פסק הדין שניתן ע"י בית משפט השלום בחיפה בשנת 1992 בת"א 2643/92... מורה על פינוי הנתבע (שהמבקשות טוענות שהן באות בנעליו) ממקרקעין שתוארו בפסק הדין. את פסק הדין הזה יש לבצע והשאלה אם בהליכים כאלה או אחרים הוצגו על ידי המשיב תשריטים כאלה או אחרים, אינה מעלה ואינה מורידה."

           ביום 15.10.2009 החליט כבוד רשם ההוצאה לפועל סעדון, בלא שבאותה עת הייתה לנגד עיניו החלטת כבוד השופט קיסרי מיום 12.10.2009, כי הוא משהה את הליך הפינוי כנגד המבקשות עד להמצאת התשריט שצורף לפסק הדין המקורי משנת 1992 (או עד להמצאת תשריט מוסכם) או לחילופין, "עד להמצאת קביעה או הצהרת הערכאה המוסמכת בדבר התשריט לפיו יש לפעול במסגרת הליכי הביצוע".

             ביום 6.12.2009 הגיש המינהל בקשה ל"שפעול" הליכי ההוצאה לפועל, אליה צורפה החלטתו של כבוד השופט קיסרי מיום 12.10.2009. על סמך החלטה זו, הורה כבוד רשם ההוצאה לפועל סעדון ביום 7.12.2009 על "שפעול" ההליכים בתיק ועל ביטול החלטתו מיום 15.10.2009.